מה הבעיה להרים פסטיבל אמנות רב משתתפים הכולל אמנים מחו"ל? אין בעיה!
כמה אימיילים לאנשים שאני מכיר ברשת, רעיון מוצלח אחד (גם רעיונות לא מוצלחים יכולים לעבוד), קצת קשרים בעולם האמנות הישראלי (אלו שבכל מקרה יש לך אם סיימת בצלאל או כדומה), ויש לך פסטיבל, ואפילו אולי תקבל תמיכה מאיזה מוסד או שניים...
אבל מה התועלת בפסטיבל כזה?
חללי תצוגה חדשים, הזדמנויות תצוגה וכתבות בעיתונים הם דברים שלא צריך להתאמץ הרבה, או לפחות לא להיות חכם במיוחד (לנוכח הבינוניות המדשדשת) בכדי להגיע אליהם ולזכות בחשיפה. אך האם עניינים כאלה מקדמים אותנו לאיזה שהוא מקום? אני לא בטוח.
הזדמנויות חד פעמיות הן כמו הדגים שבסוף החכה (במקרה הסביר שהצלחת לתפוס משהו). עולם האמנות הישראלי חסר עד מאוד ביוזמות יצירתיות חדשות ומחויבות. כאלה, אין לנו הרבה. יוזמות שיעזרו לאמנים באמת לפתח את הקריירה המקצועית שלהם, שיעניקו חכות ולא דגים. השיח האמנותי בארץ לוקה בחסר בגדול. חסרים שדות מחקר לאמנות הישראלית, דיונים על נושאי עניין משותפים, תרבות קהילה אינטרנטית, ויש צורך בשיפוץ נרחב של הצינורות שמעבירים את המידע ואת הידע ומפיצים אותו. יש צורך בחינוך הדור החדש של האמנים (כאלה שרק התחילו שלשום את בית הספר היסודי) לנושאים כמו שיתוף מידע, עבודה קבוצתית, ידע טכנולוגי ושיפור האנגלית.
אם נבין שלא חסר פה מקום לאף אחד לצמוח ולהתפתח, נוכל לשפר את העולם שמסביבנו. אם נפסיק לקנא אחד לשני, ובמקום זה נחלוק קשרים וקישורים, נדבר על דברים שמעניינים אותנו ונתמקד בהפצה של הידע אותנו אנחנו צוברים נתפתח כולנו ביחד ולחוד. האמנות שלנו תהיה מעניינת יותר.
בסיסה של התפתחות כזאת היא למידה שחלק מהמטרות שלה הם ללמוד להתחלק, לשתף ולהפיץ ללא גבולות.
ידע מוביל ליזמות, ידע טוב מוביל ליזמות טובה, יצירתית ומחויבת.
כמה אימיילים לאנשים שאני מכיר ברשת, רעיון מוצלח אחד (גם רעיונות לא מוצלחים יכולים לעבוד), קצת קשרים בעולם האמנות הישראלי (אלו שבכל מקרה יש לך אם סיימת בצלאל או כדומה), ויש לך פסטיבל, ואפילו אולי תקבל תמיכה מאיזה מוסד או שניים...
אבל מה התועלת בפסטיבל כזה?
חללי תצוגה חדשים, הזדמנויות תצוגה וכתבות בעיתונים הם דברים שלא צריך להתאמץ הרבה, או לפחות לא להיות חכם במיוחד (לנוכח הבינוניות המדשדשת) בכדי להגיע אליהם ולזכות בחשיפה. אך האם עניינים כאלה מקדמים אותנו לאיזה שהוא מקום? אני לא בטוח.
הזדמנויות חד פעמיות הן כמו הדגים שבסוף החכה (במקרה הסביר שהצלחת לתפוס משהו). עולם האמנות הישראלי חסר עד מאוד ביוזמות יצירתיות חדשות ומחויבות. כאלה, אין לנו הרבה. יוזמות שיעזרו לאמנים באמת לפתח את הקריירה המקצועית שלהם, שיעניקו חכות ולא דגים. השיח האמנותי בארץ לוקה בחסר בגדול. חסרים שדות מחקר לאמנות הישראלית, דיונים על נושאי עניין משותפים, תרבות קהילה אינטרנטית, ויש צורך בשיפוץ נרחב של הצינורות שמעבירים את המידע ואת הידע ומפיצים אותו. יש צורך בחינוך הדור החדש של האמנים (כאלה שרק התחילו שלשום את בית הספר היסודי) לנושאים כמו שיתוף מידע, עבודה קבוצתית, ידע טכנולוגי ושיפור האנגלית.
אם נבין שלא חסר פה מקום לאף אחד לצמוח ולהתפתח, נוכל לשפר את העולם שמסביבנו. אם נפסיק לקנא אחד לשני, ובמקום זה נחלוק קשרים וקישורים, נדבר על דברים שמעניינים אותנו ונתמקד בהפצה של הידע אותנו אנחנו צוברים נתפתח כולנו ביחד ולחוד. האמנות שלנו תהיה מעניינת יותר.
בסיסה של התפתחות כזאת היא למידה שחלק מהמטרות שלה הם ללמוד להתחלק, לשתף ולהפיץ ללא גבולות.
ידע מוביל ליזמות, ידע טוב מוביל ליזמות טובה, יצירתית ומחויבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה